אמינות שנשרפה: כיצד סרט תיעודי ואומה שלמה רומו
כבוד יום העצמאות של ישראל הפך לסמל של חבלה עצמית מוסדית
בערב ה-13 במאי 2024, בעת שישראל ציינה את יום העצמאות ה-76 שלה, האומה חזתה במה שנראה כרגע של סמליות נשגבת. בין מדליקי המשואות שנבחרו לכבוד הגבוה ביותר של הטקס עמד רמי דוידיאן, חקלאי בן 58 ממושב פטיש, שנבחר לייצג את הגבורה שצמחה מתוך טבח השבעה באוקטובר. הבחירה נראתה הולמת: הנה אדם רגיל שביצע מעשים יוצאי דופן, והציל – לפי דבריו – בין 700 ל-750 איש מפסטיבל המוזיקה נובה במבצע חילוץ בן 48 שעות בהיקף חסר תקדים.
הסמליות אכן הייתה נשגבת, אך לא באופן המיועד. שכן בכך שכיבדה את דוידיאן, ישראל קידשה, מבלי דעת, רמאי. הלפיד שהדליק באותו ערב לא יבער כמגדלור של גבורה, אלא כאנדרטה לכישלון ממסדי – מקרה מבחן לאופן שבו חברות דמוקרטיות יכולות לתת תוקף שיטתי לשקר כאשר הוא משרת את צרכיהן הפסיכולוגיים.
הניתוח המתמטי של טענותיו של דוידיאן חושף את אי-היתכנותן בדיוק קליני. כדי לחלץ 725 אנשים באמצעות רכב נוסעים סטנדרטי, נדרשות 182 נסיעות הלוך ושוב המכסות 7,280 קילומטרים. בתנאים אופטימליים, הדבר מייצג 212 שעות של פעולה רציפה. בתנאי החירום של השבעה באוקטובר – תשתיות פגועות, לחימה פעילה, הכאוס של פינוי המוני – ציר הזמן מתארך ליותר מ-334 שעות. דוידיאן טוען שהשלים זאת ב-48 שעות. אין זה עניין של פרשנות שנויה במחלוקת או נרטיבים מתחרים. זוהי אי-אפשרות מתמטית, שאינה ניתנת לערעור כמו כל חוק פיזיקלי.
אך אי-ההיתכנות חורגת מעבר לחשבון פשוט אל תחום האבסורד הלוגי. דוידיאן טוען שפעל ללא הפרעה באזור לחימה פעיל שבו מחבלי חמאס צדו אזרחים באופן שיטתי. הוא מתאר כיצד הכניס 15 אנשים לרכב המיועד לחמישה – קיבולת יתר של 300% שהייתה הופכת את המכונית לכמעט בלתי תפקודית. הוא מדבר על קבלת "מעל 4,000 הודעות" באופן אישי מהורים נואשים – טענה שאף שקבוצות צ'אט יכלו לייצר הודעות רבות, מציגה את תפקידו כמרכזי באופן ייחודי לתקשורת למרות התשתיות הפגועות. כל טענה, כאשר היא נבחנת בנפרד, מותחת את גבול האמינות. יחד, הן מהוות פנטזיה.
דפוס ההונאה מתרחב לפרטים השגרתיים ביותר. לאחר שהוצגתי לדוידיאן על ידי חבר יקר, חזיתי ממקור ראשון כיצד פועלות בדיותיו. בשיחה אישית, הוא טען כי חמאס השמיד לא רכב אחד אלא שניים מרכביו במהלך מבצעי החילוץ. טענה זו, כמו רבות אחרות, התבררה כבדויה לחלוטין לאחר בדיקה. סיפוריו משתנים בהתאם לקהל: בסרטון אחד עבור "המזרחי העולמי", הוא טען שפירק מנשקם חמישה או שישה מחבלים באמצעות צינור ביוב; בגרסאות אחרות של אותם אירועים, הצינור נעלם כליל.
באופן החושפני ביותר, כאשר אותגר לראשונה לגבי אמינות טענתו כי הציל באופן אישי 700-750 איש, דוידיאן החל לשנות את סיפורו ולכלול אנשים אחרים שאיתם לכאורה "עבד" – ניסיון שקוף להפוך את הנרטיב הבלתי אפשרי שלו לאמין יותר. הטרגדיה היא שכולם האמינו לסיפורים אלה בתחילה – לא מתוך נאיביות, אלא משום שאיש לא יכול היה להעלות על דעתו שמישהו ימציא סיפורים מהשבעה באוקטובר. כאשר אדם משקר לגבי פרטים גדולים וקטנים כאחד באותה קלות, וכאשר סיפוריו משתנים עם כל חזרה, אנו עדים לא לבלבול שנגרם מטראומה, אלא להונאה שיטתית שניצלה את עצם הגינותם של אלה שבטחו בו.
המטרידה ביותר היא טענתו של דוידיאן כי גילה "גופות עירומות ומתות קשורות לעצים" – פרט שאינו מופיע בשום מקום אחר בתיעוד הנרחב של השבעה באוקטובר. אין זה ייפוי המציאות, אלא המצאת זוועה לשם אפקט דרמטי. זוהי צורה של גניבה מוסרית, ניכוס כבודם של המתים כדי לבנות נרטיב גבורה בדיוני.
בדיות אלו מצאו את דרכן לסרטה התיעודי של שריל סנדברג "זעקות ואז שתיקה", שם מופיע דוידיאן כעד מרכזי המתאר סצנות של אלימות מינית. הסרט, שסנדברג כינתה "העבודה החשובה ביותר בחיי", הוקרן בדרגים הגבוהים ביותר של הממשל, כולל הבית הלבן של ביידן.
עדותו הבדויה זיהמה גם את סיקור התקשורת המרכזית, כולל מאמר דעה בניו יורק טיימס מאת ברט סטיבנס הדן באכזריות חמאס בשבעה באוקטובר. אך בבסיסן של פלטפורמות משפיעות אלו עומדת עדות שעיתונאים חוקרים ישראלים חשפו כ"סיפורים שהומצאו מההתחלה ועד הסוף".
הכישלון הממסדי שהדבר מייצג הוא עמוק. תהליך בחירת מדליקי המשואות ביום העצמאות מערב משרדי ממשלה ושירותי ביטחון מרובים. העובדה שהנרטיב הבלתי אפשרי מבחינה מתמטית של דוידיאן עבר את המסננים הללו מעידה על חוסר כשירות קטסטרופלי או על עצימת עיניים מכוונת מול עובדות לא נוחות. אף אחד מההסברים אינו מעורר אמון במוסדות האחראים לשמירה על אמינותה הלאומית.
חישבו מה בדיקת נאותות בסיסית הייתה צריכה לחשוף: אי-ההיתכנות הפיזית של טענות החילוץ שלו, האבסורד הלוגיסטי של פעולות אזרחיות באזור מלחמה פעיל, האופי הייחודי של פרטים שאינם מופיעים בשום מקום אחר בעדויות ניצולים, והשקר שניתן לאימות בקלות בטענות כמו כלי הרכב ההרוסים שלו. העובדה שאף אחד מהדגלים האדומים הללו לא עורר חקירה חושפת מערכת שמשקיעה יותר בנרטיבים מרתקים מאשר באמת הניתנת לאימות.
הנזק חורג הרבה מעבר לגבולות ישראל. כאשר גורמים ישראלים מצטטים את השבעה באוקטובר בפורומים בינלאומיים, מתנגדים יכולים להצביע בצדק על ההכרה הרשמית בדוידיאן כראיה למניפולציה שיטתית של הנרטיב. בהליכים משפטיים, תמיכתה של ישראל בעדות שקרית בעליל מערערת את אמינות כל הראיות הישראליות. תומכיה של המדינה ברחבי העולם מוצאים עצמם מגנים על מה שלא ניתן להגנה.
אולי המזיק ביותר הוא הראיה לטיוח ממסדי. כאשר הטלוויזיה הישראלית התכוננה לשדר תחקיר החושף את בדיותיו של דוידיאן, התוכנית הורדה מהאוויר ברגע האחרון. הדבר הופך טעות לקונספירציה, שגגה להונאה מכוונת. כאשר מוסדות נותנים עדיפות להגנה על הנרטיב על פני חיפוש האמת, הם מוותרים על סמכותם המוסרית.
זיהום הסרט "זעקות ואז שתיקה" מייצג טרגדיה מיוחדת. סרט תיעודי משמש כטיוטה הראשונה של ההיסטוריה, ומעצב את האופן שבו הדורות הבאים יבינו אירועים. כאשר עדות בדויה מוטמעת ברשומות כאלה, היא מרעילה את הבאר ההיסטורית. צופים שילמדו כי עד מרכזי הוא רמאי מוכח, יטילו ספק באופן בלתי נמנע בכל העדויות המוצגות, ועלולים להכפיש עדויות אמיתיות על אלימות מינית.
עשרות פעילים הימרו על המוניטין שלהם על בסיס טענותיו של דוידיאן גם כן.
זה מזיק במיוחד בהתחשב בנושא. אלימות מינית דורשת את הסטנדרטים הגבוהים ביותר של ראיות בדיוק משום שטענות שווא יכולות לשמש כנשק בידי אלה המבקשים להכחיש זוועות אמיתיות. כפי שציין עורך ישראלי אחד, בנוגע לפשעי מין, "כל שקר מסבך את ישראל מול העולם, מעודד את מכחישי הטבח ופוגע באמון שהעולם נותן בראיות אמת".
הדרך קדימה דורשת פעולה מתקנת מיידית. סנדברג חייבת להסיר את עדותו של דוידיאן מסרטה התיעודי ולהכיר באופייה הבדוי. ישראל חייבת לבטל רשמית את כבוד יום העצמאות שהוענק לו ולהכיר בפומבי כי הוא התבסס על מידע כוזב. פעולות אלו יהיו מביכות אך הכרחיות. החלופה – הגנה מתמשכת על מה שלא ניתן להגנה – מחריפה את הטעות המקורית באופן אקספוננציאלי.
מקרה זה מאיר כישלון מוסרי עמוק: הדחף לייפות טרגדיה שכבר הייתה בלתי ניתנת לתיאור. השבעה באוקטובר היה נורא דיו. הרצח השיטתי של 364 אנשים בפסטיבל מוזיקה, האונס והעינויים של חפים מפשע, לקיחת בני ערובה – פשעים אלה נגד האנושות לא נזקקו לשום שיפור בדיוני. הגבורה האמיתית שהוצגה באותו יום – מאבטחים שמתו כדי להגן על זרים, צעירים שהגנו על חבריהם בגופם, מחלצים אמיתיים שסיכנו הכל כדי להציל חיים – לא נזקקה לתוספת בדויה. בדיותיו של דוידיאן היו עשויות להישאר מוגבלות לקהלים אוהדים, אך במקום זאת קהילות ברחבי העולם קיבלו אותו כגיבור השבעה באוקטובר, והציגו אותו לראווה על בסיס גבורה גנובה. החלטתה של ישראל להעלותו לפסגת הכבוד האזרחי והחלטתה של סנדברג להציגו באופן בולט בסרטה התיעודי הפכו אשליה אישית לאחריות ממסדית דרך כישלונם של מנגנוני שומרי הסף שנועדו להבחין בין אמת לבדיה.
הלפיד שהדליק דוידיאן בהר הרצל נועד לכבד גבורה אמיתית. במקום זאת, הוא הפך למדורת קבורה לאמינות הממסדית ולבגידה בקורבנות ובגיבורים האמיתיים. 364 האנשים שמתו בנובה, המחלצים האמיתיים שסיכנו את חייהם, הניצולים הנושאים טראומה אמיתית – כולם נפגעים כאשר גבורה בדויה זוכה להכרה שווה להקרבה אמיתית. בניסיון ליצור סמל של גבורה, ישראל יצרה אנדרטה לכישלונה שלה להבחין בין אמת לבדיה נוחה.
עד שכבודו המזויף של דוידיאן יבוטל ועדותו הבדויה תוסר מהתיעוד הדוקומנטרי, הלפיד הזה ימשיך לבעור – לא כסמל לגבורה אלא כתזכורת למה שקורה כאשר מוסדות בוחרים במיתולוגיה על פני אמת. הבחירה היא בינארית: לתקן את הרישום ולהתחיל לשקם את האמינות, או לאפשר לשקר להתפשט הלאה, ולכלות את יסודות האמון הממסדי שעליהם נשענת סמכותה המוסרית של ישראל.